עבודות בניה

תולדות הכישוף 

שלושה סוגים של מכשפים היו בהיסטוריה: קוסמים שעוסקים במאגיה פשוטה בכל רחבי תבל, מינים שעסקו לכאורה בפולחן השטן והועמדו לדין בתקופת מיד המכשפות והנאופגאנים. אין להם הרבה במשותף, מלבד השם ״מכשפים״.

המכשפים והמכשפות מתקופת ציד המכשפות הטביעו את חותמם על ההיסטוריה יותר משנה הסוגים האחרים. הכישוף האירופאי ההיסטורי היה פולחן שטן שנוצר מתוך הקסמים העתיקים, הפגאניות, הפולקלור, המינות, התאולוגיה הסכולסטית והמשפטים שנערכו בבתי המשפט המקומיים, המדינתיים והכנסייתיים. כלל לא ברור אם מישהו אכן עסק אי פעם בכישוף מהסוג הזה.

פרטים בודדים וקבוצות מעטעות ערכו אולי טקסים שטניים, אך הם היו נדירים. חשיבותו העיקרית של הכישוף בן המינות היה במושג עצמו: המעשים שיוחסו למכשפים ולמכשפות הללו מאפילים על מעשיהם הממשיים. אנשים פועלים על פי אמונתם ואלה שהאמינו שמכשפים ומכשפות אכן קשרו קשר עם השטן הביאו למותם של כ-60 אלף נפשות, השליטו טרור בחייהם של אלפים נוספים, עיוותו מוחות מלומדים למשך מאוד שונים והכתימו את עברה של הנצרות.

אפשר להציג שלל הסברים באשר למקורותיו להתפשטותו ולדעיכתו הסופית של ציד המכשפות, אל חשיבותו העיקרית של ציר אינה נעוצה בדרך היווצרותו וברקע האינטלקטואלי שהצמיח אותו. ציד המכשפות מעיד בעיקרו של דבר על פגם מבעית בטבע האדם: הרצון להשליך רוע על אחרים, להרחיקם מן הכלל ואז להעניש אותם בצורה איומה ונוראה.האידיולוגיה קובעת את דמותו הספציפית של הרוע, אך הרוע האורב מעבר לדמות הספציפית שהוא לובש טבוע באנושות. הכחשת הרוע רק מעצימה את כוחו.

המעבר מן הכישוף בן המינות לנאופגאניות מבשר על הקלה מסוימת. בניגוד לתפיסה שעדיין רווחת בציבור הרחב, מכשפים ומכשפות מודרניים אינם סוגדים לשטן, אינם עורכים מיסות שחורות ואינם מקריבים יצורים חיים. המעטים שעושים דברים כאלה אינם שייכים כלל ועיקר למסורת הכישוף המודרני, שקונה לה יותר ויותר אחיזה בקהל הרחב והם קשורים לזרם המרכזי של הנאופגאניות בערך כמו שכתות נוצריות תימהוניות קשורות לזרם המרכזי של הנצרות. הזרם המרכזי של הכישוף המודרני הוא יצירה של דת חדשה שדומה במובנים מסוימים לקסמים העתיקים ולפאגניות. מה הסיבה להצלחתו הגוברת של הכישוף ומהו תוקפו הדתי?

צמיחתה הכללית של תורת הנסתר מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 יכולה לספק חלקי להצלחתו של הכישוף. במבט היסטורי רחב אפשר לראות שהעניין בתורת הנסתר גאה בתקופות של התמוטטות חברתית מהירה, כשהמוסדות הקיימים חדלו לספק תשובות שהתקבלו ללא היסוס ואנשים פנו לחפש הבטחה במקומות אחרים. נראה שההכללה הזאת נכונה למאה השלישית כשהחברה הרומית נחלשה, למאה ה-16, כשהסינתזה של ימיי הביניים התפוררה, ולשלהי המאה ה-20. שורשי תחייתה הנוכחית של תורת הנסתר נעוצים בשנים שבין אמצא המאה התשע עשרה ואמצע המאה ה-20, שעה שהנצרות המסורתית התערערה. היו שראו במפגש של חמישה כוכבי ללכת ושל השמש במזל בפברואר 1962 רמז לתחילתו של ״עידן הדלי״,ו-1962 הייתה שנה חשובה מסיבה נקודתית יותר, שכן באותה שנה יובא הכישוף הגרדנריאני לאמריקהשעד מהרה הפך למרכז ה״ויקה״. העניין הגיע לשיאו בשנות ה-70 ואז דעך מעט, אך בשנות ה-80 קמה הוויקה לתחייה ואף כבשה ראשי גשר ביבשת אירופה. מראשית שנות ה-90 היא צברה כוח ניכר, עדות להתפצלות המהירה של הערכים החברתיים והאינטלקטואלים בחברה המערבית. די להתבונן במדפים הרבים המוקצים ל״על טבעי״ בחנויות הספרים כדי להבין שרמת העניין עודנה גבוהה.

אין צורך להיות מכשפים כדי לראות בכישוף ביטוי מסוים של חוויה דתית. כשיורדים לעומקן של הדתות הפאגניות הקדומות רואים שהן אמביוולנטיות, וכלולים בהם יסודות מזיקים לצד יסודות חיובים. אנתרופולוגים, פסיכולוגים ואחרים הראו שהן יכולות להיות עשירות, מקסימות וחכמות. מכשפים פגאנים מנסים לשחזר את ההבטים החיוביים של הדת הפגאנית ולשזור מהם סינתזה חדשה ומודרנית. עם הערכים החיוביים הטבועים במאמץ זה נימנת הדגשתם של היצירתיות והביטוי האישיים בעיצובם של טקסים ואמונות.

הכישוף הניופגאני ופולחניו יוצרים תנאים נוחים מאוד לעשירה, לריקוד, למוסיקה, ולצחוק, ולכול מה שהרגע מזמן והמסורת מאפשרת. הכישוף מעודד התפתחות לעוצמתו של הטבע ואהבה ויראת כבוד ליקום כולו. הוא גם מאפשר לתפוס את חשיבותו של הלאמודע בהבטחת שלמותה של הנפש כולה. הוא מדגיש את חשיבותו של המקור הנשי, שהסימבוליזם הגבורי של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות נותן את השתי נוטה לטשטש. הן בתאולוגיה והן במשפט נשמעות לאחרונה טענות בדבר תקפותו.

יהיה אשר יהיה עתידו של הכישוף ככוח דתי בזכות עצמו, יש להציג את ערכיו בצורה נמרצת ומעמיקה

ככל אפשר, ויש לקדמם בצורה כנה ככל האפשר. אין כל אמת בטענה העיקשת של חלק מהנופגאגנים כי הם ממשיכיה של מסורת רציפה של דתות קדומות. לא היו קובנים של ויקה לפני שגרדנר הקים אותם ב-1939. אין טעם להוקיר מסורת קדומה שמעולם לא התקיימה, אך בהחלט יש טעם להוקיר את המרץ יצירתי של סוגים רבים של כישוף. כך יכולים הנופגאגנים והכישוף להציע משהו חדש וחיוני.

הדגשנו את העובדה שהכישוף המודרני מחולק למגוון עצום של אמונות ומנהגים, אך לרבים מהם יש גם חוטים מקשרים: פנתיאיזם, פמיניזם, כפירה בחטא והדדיות רוחנית. עמדות כאלה עומדות בחלקן או בשלמותן בסתירה להשקפות עולם אחרות. אך שום דת ושום צורת ידע אחרת אינה יכולה לטעון שהיא יודעת הכל. וכל דת תצא נשכרת אם תשכיל ללמוד על הדברים המוצלחים בדתות אחרות. העיסוק בקסמים נמשך, הכישוף השטני נחשוב כמת, המכשפות והמכשפים בני זמננו יוצרים דת חדשה. הכישוף אינו מושג לכיד אלא מונח שמקיף מגוון של תופעות, שהקשר ביניהן רופף. אבל המאגיה עודנה קוסמת, והכישוף לא יחלוף מן העולם במהרה.

ביבליוגרפיה: ההיסטוריה של הכישוף, גפרי ב' ראסל וברוקס אלכסנדר.