עבודות בניה

התפתחות הבנייה החופשית

אח אמיר ג.

כהגדרה ״הבנייה החופשית היא פועלם של אנשים, אשר עובדים למען שיפור האנושות״. באִפְיוּן זה מצויינת ייחודו של המסדר בפעילות ההומניטרית שלו ולקוחה מתוך אנציקלופדיה מסונית גרמנית. תֵּאוּר זה מכליל את הבנייה החופשית עם ארגוני צדקה שונים בעולם כמו ״בני ברית״, ״ליונס״, ״רוטארי״, ו״הלשכה הצעירה״ (כולם בני זמננו, ובמידה זו או אחרת יוצאי חלציה של הבנייה החופשית). מוצאם של ארגוניים כאלה הוא בגילדות צדקה שונות שקמו בערי אירופה המערבית בסוף ימי הביניים ושהטביעו את חותם פעילותיהן על מסדרנו ועל ארגונים דומים נוספים.

הבונים החופשיים הם ״ממשיכי המסדרים מימי הביניים של בונים אופרטיביים צמודים לחובות הקדומים, לחוקיהם, מנהגיהם ואגדותיהם״ (Coil) – זהו התיאור שמרבית ההיסטוריונים של המסדר מהאסכולה האותנטית יסכימו לו באופן מוחלט. תאור זה מכיל בתוכו את התשובה לשאלה השנייה, בכך שהוא מציין את מוצאה של הבנייה החופשית (לפחות ברמה עקרונית) בגילדות המקצועיות של ימי הביניים. ההקדמה לתרגומים תציג את תולדות המסדר כפי שהן נובעות מהגדרה זו.

הבנייה החופשית היא ארגון חברתי המשמר אגדות על מוצאו מימי בניית בתי המקדש בירושלים או מימי מסדרי האבירים הצלבניים ומשתמש באגודות אלו בפעולותיו (מבוסס על McKey ) – הגדרה זו מהווה גשר מסויים בין ההגדרות של ההיסטוריונים האותנטיים לבין אלה של ההיסטוריונים המיסטיים. גם היום, כאשר גישתם של ההיסטוריונים האותנטיים שולטת ברמה, מהוות האגדות של הבנייה החופשית על בית ראשון ושני ועל מסדר אבירי ההיכל אבן פינה בטכס המסוני, שריד וזכר לשלטונה של האסכולה המיסטית במסדר עד לאמצע המאה ה-19. 

המסמך העתיק ביותר של הבנייה החופשית הוא כתב היד הידוע כ״פואמת רגיוס״ משנת 1390 בערך. ממנו ועד להקמת הלשכה הגדולה של אנגליה ב-1717 יש לנו כמאה וחמישים כתבי יד שונים, ואף מספר מקורות מודפסים. בנוסף לכך יש לנו כמה עשרות תעודות ממקורות חיצוניים – לא מסוניים – החשובות למחקר. במסגרת המקורות המסוניים יש הסטוריה עובדתית ואגדתית ( בד״כ מעורבבות אחת בשנייה), אימרות חכמה ומוסר, לקחים ואף תיאורי מנהגים וטכסים. לימוד זהיר ושיטתי של התפתחות הרעיונות, המנהגים והלקחים מצביע בפנינו על מקורות הבנייה החופשית, מוסדותיה וטכסיה, ומראה לנו את ההיסטוריה שלה.

כתבי יד של חוקות, שבחלקם כללו גם תקצירים של היסטוריה אגדתית ואמירות וכן טכסים שונים, היו נפוצים למדי במאה השנים שלפני קום הלשכה הגדולות של אנגליה, וכוננו ״חוקות גותיות״. שמם ניתן להם לא משום שהיו שייכים לתקופה הגותית או לבנאי הקתדרלות הגותיות, אלא פשוט משום שנכתבו בכתב יד באותיות המכונות ״גותיות״. הכתב הגותי הוא כתב נאה ומסוגנן, קל ללימוד ונוח לכתיבה ממושכת. יש חוקרים הסבורים שהיצצאות ״חוקה גותית״ בידי לשכה היה למעשה האסמכתא לקיומה, ושהחוקה הזה היתה, ביו השאר, מעין ״תעודת ייסוד״ או צ׳ארטר. על פי חוקרים אלה, כל לשכה הוקמה על ידי אחים מלשכה אחרת, שאיפשרה להם, או למישהו מטעמם, להעתיק את החוקה של לשלכת האם.

גילדה היתה במקור מושג משפטי הקשור בערבות בני משפחה או אנשי כפר או עיר אחד לשני. באותה תקופה היו רוב העבירות כרוכות, בין השאר, בתשלום של קנס וכופר רכוש, ותשלום סכומים אלה – שנקראו Gild או Geld – היה באחריות העבריין, כשבני משפחתו או בני כפרו / עירו ערבים לו. התארגנויות לשם מתן ערבות הדדית היו נקראות גילדות בשל התשלום הזה.

במאה ה-12 הגילדות המסחריות (גילדות הערים) כללו את כל הסוחרים ובעלי המקצוע המקומיים שידם השיגה לשלם את דמי הכניסה (גברים ונשים כאחד). חברי הגילדה היו משלמים את המיסים שנדרשו מהעיר באמצעות קופה משותפת, ובזכות זאת תבעו לעצמם את המונופול על המסחר והתעסוקה בעיר, תוך כדי קבלת פטור מתשלום מכסים שהוטלו על זרים ועל תושבי העיר שלא היו חברים בגילדה. הפטור ממכסים היה זכות רבת ערך, וגילדות עירוניות התאמצו מאוד לקבל אותו, הוא ניתן רק לחברים בגילדה ואיפשר להם לסחור בתנאים תחרותיים באזור מסויים או בכל רחבי הממלכה, בשווקים ובירידים.

לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה, ובמיוחד במהלך המאה ה-12, קמו לצעד גילדות המסחר גם גילדות של בעלי מקצועות מסויימים. הגילדות המקצועיות פיקחו על הדרכת השוליות, קבעו ימי חופשה ומנוחה, הבטיחו את איכות המוצרים ואת מחירם ההוגן ליצרן ולצרכן ודאגו לסיפוק צרכי החברים העניים והחולים. הגילדות המקצועיות המוקדמות ביותר המוכרות לנו הן מסוף המאה ה-19, והם גילדות של תעשית הצמר (גילדות אורגים). גילדות רבות גם תרמו לכנסייה ולאוניברסיטאות וקיימו פולחנים דתיים שנתמכו על ידן בימי חג מסויימים, לרוב בימי החג של הפטרונים הקדושים שלהן. לעיתים נערכו תפילות חגיגיות אלה בבתי הגילדות.

בסוף המאה ה-15 היו בלונדון כ-65 גילדות מקצועיות וביורק כ-45. לקראת סוף ימי הביניים הפך השלטון בגילדות המקצועיות לאוליגארכי, והתרכז בידי בני משפחות מעטות, שנהנו מהזכות ללבוש בגדים מיוחדים שהבדילו אותם מהחברים. החברים, שהיו בדרך כלל שכירי יום, גילו שהדרך לקידום אישי מקצועי וכלכלי נחסמה בפניהם בפועל על ידי מיעוט בעל עוצמה כלכלית ופוליטית. המקצועות הפכו למורכבים יותר ויותר, וההשתתפות בהוצאות הגילדה, ובמיוחד בהוצאות המחזה והתהלוכוה השנתיים (שנערכו ביום חגו של הפטרון הקדוש של הגילדה), והתשלומים השונים לכנסיה ולמלך במסים וב״תרומות״ הפכו לנטל כבד מנשוא.

כך קרה שהגילדה, שבמשך מאות שנים היתה מוקד מרכזי בהתפתחות העירוניות הפכה ליותרת ומזיקה ולגורם מאיט בהתפתחות העירונית  של תחילת העת החדשה. גדילת הערים והגידול בכוח האדם הלא מקצועי והזול האיצו את התהליך. את מקום הגילדות בייצור החל לתפוס משק קאפיטליסטי שהתבסס על שלטון של מעטים באמצעי הייצור ובמסחר, תוך ניצול כוח האדם הזול.

סוג נוסף של גילדה – שהגיע לשיאו במאה ה-15, הוא הגילדה הדתית, שריכזה את עשירי העיר וכן בני אצולה ואף את בני משפחות המלוכה. גילדות אלה עסקו לאיסוף כספים לצדקה, במתן שירותי דת ובקיום תהלוכות ומחזות דתיים בימי חג. הגילדות האלה היו לעיתים עשירות ביותר, הן החזיקו בידן רכוש רב וכוח פוליטי ניכר והיו קשורות לכל מוקדי הכוח בממסד העירוני ואף הממלכתי. הגילדות הדתיות המפורסמות והחשובות ביותר בקובנטרי (גילדת ״השילוש״) וביורק (גילדת ״גוף המשיח״).

במאה ה-15 היו הגילדות המקצועיות נקראות ״מיסטריות״ משום שאת הקבלה לתוך הגילדה ואת הפגישות החשובות שלה היו עורכים במסגרת של טכסים דתיים למחצה בהם נמסרו ״סודות״ מיוחדים למקצוע ונסדקה החברות בגילדה על ידי הכרת הסודות האלה. כל הדברים האלה נעשו במסגרת של טכסים בהם נערכו מחזות המבוססים על ספרי הקודש או על המיתולוגיה הקלאסית והצפון אירופאית, מיתולוגיות שהפכו להיות פופולריות במיוחד עם התפשטות תרבות הרנסאנס.

כפי שהיה בימי הביניים המרכזים, ניתן, איפוא לסכם כך: בערים היו גילדות שכללות רבי אומנים וחברים (ההבחנה היא במישור המקצועי והכלכלי בלבד). רבי אומנים הדריכו שוליות שלא נחשבו כחברים בגילדה. את הגילדות ניהלו נשיא ומפקחים, שלעיתים בזכות מילוי התפקיד ביו לרבי אומנים. במקומות אחרים, חברים יכלו להכין עבודות רב אומן ולזכות במעמד של רב אומן, ורק בעקבות כך להיבחר למפקח או לנשיא. בגילדות היו חברים גם בונים מקובלים, שהיו אנשי כנסייה ונציגי השלטון וייתכן שהיה שמור להם תפקיד של הדרכה מוסרית, דתית ותיאורטית. מחוץ לערים היו חבורות של ״אנשי דרך״ שבראשם עמד רב אומן / נשיא. בחבורות היו לפעמים גם שוליות שנדדו עם החבורה ולמדו את המקצוע. החברות פעלו במקומות עבודתם בלשכות, וייתכן שקיבלו בהן נציגים מקומיים של השלטון ואנשי כנסייה.

מרבית המנהגים והחוקיים המסוניים מצויים בתעודות העתיקות הקרויות ״חוקות גותיות״ – מהן קיימות היום יותר ממאה. הקדום מבין חוקות אלה הוא כתב היד הקרוי ״פואמת רגיוס״ שנכתב בערך בשנת 1390. כתב היד כולל כ-830 שורות, כתובות בחרוזים בסגנון שהיה אופייני לתקופה. הכתיבה בחרוזים העניקה לכתב היד את הכינוי ״פואמה״.

הפואמה היתה חלק מהספריה המלכותית שייסד הנרי ה-7 ושנתרמה למוזיאון הבריטי על ידי ג׳ורג׳ ה-2, ולכן היא נקראת ״רגיוס״ (כלומר מלכותית). כתב היד היה מקוטלג שנים רבות תחת השם המטעה ״פואמת החובות המוסריות״, ורק האמצע המאה ה-19 גילה ההיסטוריון הבריטי ג׳יימס האליוול את אופיו המסוני. פואמת רגיוס ידועה לכן גם ב״כתב יד האליוול״.

הפואמה נכתבה ככל הנראה על ידי איש כנסייה, וקרוב לודאי שהיא העתק או שעכתוב בחרוזים של כתב יד מוקדם יותר שלא שרד. ההיסטוריון המסוני רוברט פרקה גולד סבור שהיא נכתבה לא עבור בנאים מעשיים אלא עבור האצולה הנמוכה של התקופה, ומתוך כך מסיק ישירות על קיומם של בונים מקובלים. למרות שכנראה היו בונים צקובלים באותה העת.

ציטוט מתוך הפואמה-

״הבה נפנה בתפילה לאלוה

שייצור עבודה עבורם מגבוה,

למען יוכלו להיות ולחיות

ביושר, כבוד, ביטחון כיאות.

וכך בעזרת גיאומטריה טובה,

נוסדה אומנות כה כבודה וגאה,

עבודת בנאות משובחת, נאה

מאותם חכמים הנה כך הועתקה,

מענה לתפילה של אותם אדונים,

גיאומטריה למדו, היא חוכמת קדמונים,

וקראו לה בשם הנאה ׳בנאות׳ –

שמכל נכבדה, נערצת מאוד.״

כתב יד מתוך ״חוקות גותיות״-

״במסיבת ידידים בין אנשים

הדורים לֶשְנוֹךָ אז תשמור

הזהר במחוות

אל תצחק בקול רם אל תנהג

בגסות, ובלי הלצות גאווה ויוהרה

תצחק בנימוס וברוח טובה

ואל תגלה כל מה שתדע

ואל תספר מעשים של צנעה

למען תמורה או הרבות השמחה

בדיבור עדין כל תשיג רצונך

אם לא כך תתקלקל

ותשחית עצמך.״