עבודות בניה

הזקן מן ההר והאסאסינים (כת מרצחים)

אֶלאַמוּת (Alamūt)

הזקן מן ההר והאסאסינים (כת מרצחים)

אח אמיר ג.

כפי שכבר הזכרתי בעבודות קודמות למעשה, תמיד היו קיימים מקומות אמיתיים (שעד היום אפשר לבקר בהם) שהפכו עורם למקומות אגדיים, לעתים מסיבות פוליטיות. כך קרה למבצר או לטירה של אֶלאַמוּת שעמדה, ואחדים משרידיה עדיין עומדים, דרומית מערבית לים הכספי.

מצודת מסיאף


אֶלאַמוּת, קו הנשר. בעת שיאו היה המבצר מרשים במיוחד בעיני אלה שניסו, ללא הצלחה, להטיל עליו מצור, עד שנכבש ונהרס בידי המונגולים ב-1256. כפי הידוע, בעיקר על פי האגדה, הוא עמד על רכס גבוה, רבע מייל אורכו, בחלקיו רק מספר צעדים רוחבו, שלושים לכל היותר. לאלה שהגיעו מהדרך המוליכה לאזרבייג׳אן הוא נראה למרחוק כמו קיר טבעי, מסנוור בלובנו באור השמש, ולו אור כחלחל בשקיעת ארגמן, חיוור, ולאחר מכן, בין השחר לתחילת אור יום, הפך צבעו לאדום כדם. יש והגיח במעורפל מבעד לעננים, או ניצנץ בהשתקפויות האור. לאורך גבולותיו העליונים אפשר היה להבחין בסיומת המלאכותית הגאסה של מגדליו המרובעים. מתחת, נראה היה כמו טור של להבי סלע זקופים המתנשאים לגובה של מאות מטרים, גחים מעליך. צדו הנגיש ביותר היה מדרון חלק של אבני סלע קטנים ורופפים. כשהמבצר עמד שלם ומאוכלס, אפשר היה לטפס אליו בגרם מדרגות לולייני, נסתר, חצוב בסלע, שקשָת אחד בלבד יכול היה להגן עליו. זה מה שסופר לנו על אֶלאַמוּת, מבצר האסאסינים, אליו אפשר היה להגיע רק על גבי נשר מעופף.

סיפור האסאסינים התפתח בימי הביניים דרך כרוניקות של הצלבנים, כמו ויליאם מצור, ג׳רארד משטרסבורג או ארנולד מליבק ומרקו פולו ועד לפרשן המודרני רב-ההשפעה של המיתוס, ז׳וסף פון האמר-פורגסטאל וספרו, ההיסטוריה של האסאסינים (1818). מה התרחש במבצר אֶלאַמוּת. מראשית ימיו הוא נשלט בידי דמות קסומה, מסתורית ואכזרית, חאסן-אל-סאבח, שריכז בו את עוזריו. למעשה הוא גידל אותם מילדות. אלה היו הfida̅’iyyu̅n-, או fedayeen (פֶדאיון) ״מֶחַרפֵי הנפש״, שהיו המוציאים לפועל של הרציחות הפוליטיות שלו. חוקרים מודרנים ניסו להעריך מחדש את האגדה על אודות חסן, אך זו שרדהעד היום, ולראיה, אני משתמשים גם היום במילה “assassination” כשאנו מדברים על רצח פוליטי של אישיות ציבורית (אגב, קיים ויכוח אטימולוגי בדבר מקור המילה “assassian” ויש טוענים שהיא נובעת מהמילה hashish [חשיש]). באשר לציות של האסאסינים למנהיגם, מסופר, ב-Novellino ,נובלינו (אוסף סיפורים, קצרים מימי הביניים), שכאשר פרידריך השני ביקר את חסן באֶלאַמוּת, איש זקן מפחיד זה, ברצונו להפגין את כוחו, הצביע לעבר שניים מאנשיו שעמדו על גג המגדל, נגע בזקנו, ובאותו הרגע קפצו שני האנשים מטה והתרסקו על האדמה.

כעת, הבה נחזור בקצרה לנתונים היסטורים שאינם אגדיים. התושבים של אֶלאַמוּת היו שיעים כלומר, מאמיני הזרם הגדול של האסלאם. בין המאמינים היו כאלה שראו בעַלי (בן-דודו של מוחמד ובעלה של פאטימה, בתו של הנביא) את יורשו האמיתי היחיד של מוחמד, בעוד שמי שתפס עמדה של כוח, כיורש, היה אבו בַּקר, שהכתיר עצמו ככליף, תואר שעבר הלאה לעותמן, חתנו של מוחמד.

חסן היה מנהיג כריזמטי, קיצוני וקשוח, שאף דן שניים מבניו למוות – את האחד כי שתה יין, ואת השני כי הואשם ברצח. מה שברור הוא, שחסן הפך את הרציחות הפוליטיות לתופעה נפוצה, כמו שיעשו יורשו אחריו, ביניהם סינאן האיום, שכונה ״האיש הזקן מההר״, על אף שעם התפתחותה של האגדה גם לחסן הודבק תואר זה. למרות שהטקסטים הימיביניימים הידועים לנו נכתבו לאחר מותו של חסן (1124) ומתוארכים לזמן בו ממלכת הצלבנים בארץ הקודש וצלאח-א-דין קיימו קשרים עם הכת של סינאן, יש אומרים שניזאם אל-מולק, ראש ממשלתו של הסולטן, נדקר למוות בידי רוצח שחסן הורה לו להתלבש כדרוויש כדי להתקרב אליו, כשהצלבנים ניסו לכבוש את ירושלים. כל זה מראה עד כמה קשה להפריד את ההיסטוריה מהאגדה. בכל מקרה, סינאן הטיל מורא בצלאח-א-דין ובצלבנים, בעוד שבאותו הזמן (וגם מכאן צמחו אגדות מסתורין) קיים עסקים כלשהם עם האבירים הטמפלרים.

אך בואו נעבור לאגדה. על פי כמה כותבים ערבים-סונים, וגם על פי כרוניקות נוצריות, האיש הזקן מההר גילה דרך אכזרית להפוך את אנשיו לנאמנים עד מוות. הוא אסף אותם בעודם ילדים לראש המבצר, ובגנים היפים שם התיש אותם בפינוקים ובתענוגות: יין, נשים ופרחים, עירפל את מחשבתם בחשיש. וכשלא יכו יותר לחיות ללא אושר השליך אותם, לראשונה, למערבולת החיים האפורים, חסרי הזוהר והעמיד בשניהם את הבירה: ״אם תהרגו את מי שאומר לכם, גן העדן שזה עתה נטשתם יהא שלכם שוב, ולנצח. אנשים אלו הקריבו את חייהם והפכו עצמם לרוצחים ובתורם ירצחו. כך התפשטה האגדה של אודות אֶלאַמוּת במשך דורות ומשפיעה על שירים, רומנים וסרטים עד עצם היום הזה.