אלכסנדר ריבלקה ז"ל
תרגם: דויד עמנואל
הקדמה
כשהשוליות והמועמדים שלי התחילו לשאול אותי: "מה אני יכול לקרוא על הבנייה החופשית המצרית?" הופתעתי לגלות שאין לי מה להציע להם.
חלק מהספרים שכבר קיימים חוטאים בכך שהם חושדים מראש בכל יוצרי חוקי הבניה החופשית המצרית ,סן ז'רמן, קגליוסטרו, מרקוני, והאחים בדארייד – במרמה. מחברי כתבים כאלה אינם מבינים שהבנייה החופשית האזוטרית היא מעגל מצומצם של אנשים אינטליגנטים מאוד. לאחר הניסיון הראשון לרמות אותם, הנוכל פשוט יודר מהמעגל הזה. ויוצרי החוקים, בין השאר, כתבו ספרים רציניים שעדיין מודפסים מחדש. החוקים שהם יצרו פועלים כבר יותר ממאה שנים. לכן, אם המחבר של עבודה כלשהי קורא לקליוסטרו "נוכל" – אני מיד זורק ספר כזה לפח האשפה. הרוזן קליוסטרו זכור למעלה מ-220 שנה – ואתה, סליחה, מי אתה?
מחברים אחרים מאמינים ללא תנאי לכל מה שנכתב על ידי "האבות המייסדים", בלי לנסות לעשות ניתוח רציני, ובלי לקחת בחשבון את העובדה שאנשים תמיד נוטים לייפות קצת את המצב. לדוגמה, אם נשיא של הלשכה קידש 60 אנשים, אז הוא בדרך כלל אומר בגאווה: "יש לי 60 אחים בלישכה שלי שקידשתי", גם אם לא יותר מ-30 מגיעים לעבודה המסונית. עם זאת, אף בונה חופשי שמכבד את עצמו לא יגיד, "יש לי 70 אחים בלישכה שקידשתי " אם הוא קידש רק 50.
בנוסף, המחברים לא תמיד מבינים לאיזה תאריך יש להתייחס כתאריך ההתחלה המדויק של הצ'ארטר. מתי נוצר הצ'ארטר זו? מתי הגה המחבר את הרעיון ליצור מערכת חניכה חדשה? או כאשר יוצר הצ'ארטר בעצמו (לעיתים יחד עם קבוצת אחים) התיישב ליד השולחן והתחיל לכתוב זאת- שמות הדרגות, סוגי העבודה, צייר סקיצה של עיצוב הרגליה… או מתי נכתבה הנקודה האוחרונה בכתב היד?
למשל, אחד מהאחים בדארייד כתב שהוא עבר חניכה לנוסח של מצריים ב-1803. נראה שזה בלתי אפשרי – התאריך המוקדם ביותר ליצירת הצ'ארטר מתועד ב-1805. למרות שייתכן שכמה דיונים כבר החלו בשנת 1803, מה שהוביל שנתיים לאחר מכן ליצירתו …
לבסוף, הספר הטוב ביותר בנושא, “הבנייה החופשית המצרית” מאת סרז' קיילר (Serge Caillier), הוא לדעתי מפורט מדי ולא מיועד למתחילים. התלמיד טובע מיד בים של עובדות ושמות משפחה, שמשמעותם ברורה רק לאח המנוסה בבנייה החופשית.
לכן, החלטתי לכתוב חוברת קטנה, שתהווה מבוא קל לעולם המורכב מאוד של הבנייה החופשית האזוטרית. אין ספק, לאח המומחה זה ייראה שטחי – כמו שלכל פרופסור למתמטיקה, ספר לימוד בחשבון לכיתה א' יראה.
יש לי ניסיון רב בעבודה מעשית בבנייה חופשית. הייתי צריך ליצור לשכות מאפס, ולהשתתף בניהול גם לשכות קטנות וגם של מסדרים גדולים. לכן, קודם כל, בבחירת גרסה כזו או אחרת של הגרסאות הרבות של הסיפור, הסתכלתי: "כמה זה אמין? אני יודע איך פועלות לשכות – האם אירועים כאלה היו יכולים לקרות לי?
לכן, מבין כל גרסאות הסיפור, בחרתי באמין ביותר – לדעתי.
הרבה ממה שנאמר בספר זה מבוסס על מסורת שבעל פה. זכור שרוב המסמכים של הבונים החופשיים היו קיימים בעותק בודד או פורסמו במהדורה מצומצמת. ובמהלך המאות ה-18, ה-19 וה-20, כאשר הבנייה החופשית האזוטרית הופיעה והתפתחה, צרפת ואיטליה חוו מהפכות, מלחמות נפוליאון, הפיכות רבות ולאחר מכן, במאה האחרונה, שתי מלחמות עולם. בנוסף, הנאצים באירופה השמידו בכוונה מסמכים של הבונים החופשיים.
לכן, הדבר העיקרי שנשאר לנו הוא המסורת. אני אספר לכם את זה כמו שזה סופר לי. אמלא את החסר בהשערותיי – שלמה המלך לא אמר בלי סיבה ש"אין חדש תחת השמש". אני רואה איך הבנייה החופשית אזוטרית עובדת עכשיו; אני מניח שזה היה אותו דבר בעבר.
מאיפה הגיעו לשכות הבונים החופשיים?
מבשרי הלשכות המודרניות של הבונים החופשיים היו צוותי בונים מומחים במצרים העתיקה. הם היו קטנים – 20-30 איש כל אחד – ולכל אחד מהם היה שם משלו. לדוגמה, "הנילוס הגדול" וכו'. ("הנילוס הגדול" הוא שמה של לשכה מסוימת).
המבנה התלת-שלבי של הבנייה החופשית הסמלית משקף את מבנה הבנייה המבצעית במצרים העתיקה.
חניכים הם כאנלוגיה לעבדים של שבויי מלחמה שביצעו את העבודה הכי לא מיומנת. מכאן התפיסה ש"לתלמיד אין שפה", התלמיד אינו יכול לדבר בלישכה- מהסיבה שלעתים קרובות שבויי מלחמה לא ידעו את השפה המצרית העתיקה, מכיוון שהם השתייכו לעמים ולשבטים אחרים.
חברים – האנלוגי שלהם היה איכרי המדינה, שעבדו חצי מהזמן על עבודה חקלאית, וחצי נוסף – בעבודה ממשלתית, וקיבלו שכר על עלויות ותחזוקה עבור זה. הם דיברו את השפה, אבל לא היו להם כישורים מיוחדים.
עבודות מיוחדות מורכבות בוצעו על ידי "בונים חופשיים" – צוותי בנייה מקצועיים במספר קטן, שכל אחד מהם התמחה בסוג עבודה מסוים. ככל הנראה, בראש כל חטיבה כזו עמד מנהל עבודה נבחר. האל פת'ח (Ptah) נחשב לפטרון השמימי של לשכות ה"בונים החופשיים" מכיוון שהוא יצר את כל מה שבעולם מכאוס חסר צורה. בעתיד האל פת'ח הפך לפטרון של כל גילדות המלאכה. פת'ח, כפי שניתן לשפוט, כונה האדריכל הגדול של היקום, והכוהן הגדול שלו נשא את התואר "פטרון כל בעלי המלאכה".
כפי שכל מי שעסק בבנייה יכול להבין, הלשכות של הבונים החופשיים המבצעיים המצריים היו מיוחדים – למרות שלדעתי "כל אחד יכל לעשות קצת מהכל". אבל כנראה היו לשכות שהתמחו בפיסול; ואחרים שהתמחו באסטרונומיה (מכיוון שמבנים, במיוחד מקדשים, היו מכוונים לנקודות הקרדינליות שמימיות). היו שהתמחו בגיאומטריה ומתמטיקה (הכנת תוכנית וציור שרטוטים), וכמה לשכות התמחו בכימיה (הכינו צבעים, טיח ואב טיפוס של מלט של אז).
מכאן הדרישות המחמירות ל"סדירות" – כל חברי הלשכות היו צריכים להיות מאומנים בצורה מאוחדת, אחרת המתחיל (שוליה) היה יכול להרוס את הצבע או לעשות בלוקים בגודל לא נכון, שאז לא יכנסו לקיר.
ממלכת מצרים העליונה והתחתונה חולקה ל-14 נומים – אזורים. אולי, לפי מספר החלקים שלתוכם הם ביתרו את אוזיריס. אפשר ולהיפך – אוזיריס חולק ל-14 חלקים, כי במצרים היו 14 נומים.
לכל נום היה "לשכה גדולה" משלו – או, במונחים סובייטיים, "אמנת בנייה".
מכאן הדרישה, שהגיעה לימינו, שלכל טריטוריה מוכרת לא תהיה יותר מלשכה גדולה אחת סדירה. בדיוק כמו במצרים העתיקה, הייתה לשכה גדולה אחת (אמנת בנייה) עבור נום אחד, שהוכר כהירופנט הגדול של האל פת'ח.
סיפור יציאת מצרים
החומש אומר שהמצרים הכריחו את היהודים להכין הרבה לבני אדובי (חימר עם קש). אפילו הכמות ניתנת בהערות – 600 לבנים ביום לאף.
אבל למה המצרים היו צריכים כל כך הרבה לבנים אם הבניה העיקרית הייתה עשויה אבן?
היסטוריונים העלו גרסה שאנו מדברים על תקופת שלטונו של פרעה אחנתון. אחנתון ניסה להמיר את מצרים למונותאיזם בכך שהורה לתושבים לעבוד אל אחד, האטן (Aten).
הבנאים, שנפגעו מהזנחה כזו של הפטרון שלהם – האל פת'ח – סירבו לעבוד עבור אחנתון. וכאשר אחנתון החליט לבנות עיר חדשה, הוא היה צריך לבנות אותה… מלבנים! הן איכרי המדינה והן קבוצות שלא היו מעורבות קודם לכן בעבודה כזו, כולל שבטים יהודיים שהתעסקו בעיקר בעבודת אדמה, הוכרחו לעבודה.
אולי תקופת שלטונו של אחנתון נחשבת לזו שבמהלכה התרחשו "ההוצאות להורג המצריות". וכך תתרחש יציאת מצרים בתקופת שלטונו של פרעה תותנקאמון.
לאחר תותנקאמן, מצרים חזרה לסגידה לאל פת'ח ולאלוהויות מסורתיות אחרות של הפנתיאון המצרי למשך עוד אלף וחמש מאות שנה.
מבנה הלשכות והידע הסודי של הבונים החופשיים
מהיכן היה למצרים הקדמונים מבנה כל כך מתוכנן בקפידה של הלשכות?
יש דעות שונות. שימו לב בבקשה שלפי ההערכות השמרניות ביותר, הציוויליזציה שאנו מכנים מצרים העתיקה התקיימה בין שלושת אלפים לארבעת אלפים שנה. אז המצרים יכלו לחשוב על הכל בעצמם.
אם אתה מאמין לאגדה של מסדר AMORC (המסדר המיסטי העתיק של צלב הוורד [Rosicrucians]), אז הציוויליזציה של מצרים העתיקה החלה להתפתח על ידי ה"אטלנטים" – תושבי היבשת שטבעה באוקיינוס האטלנטי. אפלטון קרא ליבשת זו אטלנטיס, אבל ברור שזה לא שם המקורי שלה.
הבנייה החופשית המודרנית אינה זרם של מסורת אזוטרית, קסומה או אפילו של חניכה אחת. לדוגמה, הריטואלים בבנייה החופשית היא לרוב (אך לא 100%) ממשיכי דרכם של עבודתם של בונים חופשיים מבצעיים, או, יותר פשוט, בונים.
הבנייה החופשית המצרית משמשת המשך לא רק של הלשכות הבנייה המצריות העתיקות, אלא גם של המסדרים של ה Rosicrucians, כמו גם החוגים המלומדים של אירופה של ימי הביניים.
היוזמה הראשונה לחניכה שהכריזה על עצמה בגלוי כ"מצרית" – מסדר אוזיריס המצרי (או מסדר אוזיריס ממצרים), שנוצר על ידי המרקיז ריימונדו דה סן סברו בנאפולי ב-1747. המרקיז דה סן סברו עצמו היה המאסטר הגדול של הלשכה הנפוליטנית, אבל אם המסדר שיצר היה מסוני, איננו יודעים. טקסי המסדר לא נשתמרו.
ככל הנראה, מדובר היה בסוג הדת של מצרים העתיקה, שהייתה מוכרת לבני דורו של סן סברו מספרי היסטוריונים יווניים ורומים עתיקים.
בשנת 1767 הגיע קליוסטרו לנאפולי…
אך ניתן לשער שבערך באותו זמן (קצת מוקדם יותר או מעט מאוחר יותר) כתב הרוזן סן ז'רמן את "הספר המשולש" המפורסם שלו, שפוענח ברמה הראשונית רק ב-2012, ובעומק, קבליסטי – רק לקראת סוף 2013.
אז, אין לנו את הטקסים של מסדר אוזיריס המצרי (אם כי אני לא שולל שיום אחד הם עדיין יימצאו).
אחד ממייסדי הבנייה החופשית המצרית נחשב באופן מסורתי לסן ז'רמן – וכפי שהתברר מאוחר יותר, לא בכדי.
אחרי סן ז'רמן נותרו שני כתבים – "הטרינוסופיה הקדושה ביותר" (היא זמינה בכל השפות), ומה שנקרא "הספר המשולש". הספר המשולש נקרא כך מכיוון שהיה לו צורה משולשת. תוכנו היה בלתי מובן – שכן כל הדפים נכתבו בצופן שלא נמצא בשום מקום אחר.
הספר "טרינוסופיה הקדושה" מדבר על טקס החניכה – אך לא ישירות, אלא בצורה אלגורית גרידא. כמו "ואז שחיתי מעבר לאגם במשך שבוע" או "נשארתי באי שבו ביליתי חודש". ברור שצריך לקחת את זה במובן פיגורטיבי. החוקר הקלאסי של הבונים החופשיים מאנלי הול, ניסה להגיב על הטקסט של טרינוסופיה, אך לא השיג בהירות מלאה.
בשנת 2012, מדענים צרפתים הצליחו לפענח את הטקסט של "הספר המשולש". ומה ראינו שם? הטקסט של הטקס דומה לאלו המשמשים בדרגות ארקנה ארקנום של הבנייה החופשית המצרית!
הספר מתחיל:
"זהו הקסם הקדוש שגילה משה באנדרטאות המצריות, ונשמר בקפידה באסיה תחת הסימן של הדרקון המכונף".
הטקסט הבא של הטקס מדבר על איך לקרוא למלאכים כדי להשיג אריכות ימים ולהגביר את החיוניות.
עם זאת, לטקסט הייתה שכבה שנייה של הצפנה – גם שמות האל והמלאכים שנאמרו במהלך הטקס הוצפנו. אולם לאדם שיודע את השפה העברית ואת יסודות הקבלה, הצפנה כזו תיראה פשוטה. לדוגמה, המילה YANODA, שנמצאת לעתים קרובות בטקסט, היא השם העברי (מימין לשמאל) של שם האל "אדוני", שפירושו "אדון". גם בשמות של מלאכים סידור מחדש של אותיות בודדות בלבד – לא היה קשה לאנין בעברית לקבוע אילו מהאותיות.
כיום הטקסט של "הספר המשולש" משמש בטקסים של מסדר הסודות.
מי חיבר את הספר הזה? האם הרוזן הוא עצמו, או אחד מתלמידיו? זה כבר לא נוכל לדעת בודאות גמורה. אבל אנחנו יכולים לומר בוודאות – הטקסט של "הספר המשולש" הפך לאחד המקורות של הבנייה החופשית המצרית.
ברד של ריפוי
כבר ראינו מסדר שפעל לפי הטקסים ה"מצריים" – זהו המסדר המצרי של אוזיריס, שייסד סן סברו.
את הטקס כבר ראינו מ"הספר המשולש" – היום מאמינים שהוא נוצר על ידי סן ז'רמן עבור מה שנקרא מסדר הסודות. אגב, ההיסטוריה תיעדה את קיומן של מה שנקרא "הלשכות של סן ז'רמן" – הם עבדו באוסטריה, ועסקו בתורת הנסתר. בלשכות אלו למדו אסטרולוגיה, אלכימיה, רוחניות… "הלשכות של סן ז'רמן" עבדו משעה 11 בלילה עד 6 בבוקר. כיום, מסדר הסודות גם מעדיף לעבוד בלילה – כמובן, אנחנו לא נשארים ערים עד 6 בבוקר…
אבל כל המסדרים והלשכות הללו לא היו "מסונניות", אלא "עבור הבונים החופשיים". כלומר, רשמית הם לא היו חלק מהמבנה המסוני.
המסדר הראשון שהכריז על עצמו כ"לשכה מצרית מסונית" היה "מסדר האדריכלים האפריקאים", המכונה גם "מסדר השתיקה המלכותי".
במקרה זה, יש להבין את המילה "אפריקאי" כ"מצרי". המסדר נוצר בברלין על ידי קופן (Koppen) והימן (Himmen) בערך ב-1767. הטקסים האותנטיים של המסדר לא נשתמרו, אך בשנת 1770 פרסמו האדריכלים האפריקאים את הספר Krata Repoa, (ריטואל מסוני שחולק ל 7 דרגות) שהייתה לו השפעה חזקה על כל עולם הבונים החופשיים. אגב, קראטה רפואה היה הספר הראשון על בנייה חופשית שתורגם לרוסית.
"קראטה רפואה" מתאר – באופן מובן, בצורה אלגורית – את טקס החניכה לכהנים המצריים. בצורה, זה מזכיר יותר את העבודה האדריכלית "הרגשות שלי בחניכה" מאשר ריטואל עבודה אמיתי. למשל, על היוזם לבלות מספר שבועות, ואפילו חודשים, במערות מאובזרות במיוחד…
הביטוי "קראטה רפואה", ככל הנראה, הוא שיבוש מעברית של מַרפֵּא – "מפת רפואה", "עיר" (או "מבצר"). הטקס מורכב משבע "מעלות", בסופו מקבל הנאופיט את תואר "צפנת פענח". המילים "צפנת פענח" שימשו להתייחסות ליוסף הצדיק כאשר קיבל את תפקיד היועץ האישי לפרעה. ניתן לתרגם את הביטוי השמי "צפנת פניך" כ"נביא-מבשר" (השורש הוא הפועל העברי "לצפת", להסתכל החוצה; צפת, כעיר השוכנת על ההרים בצורת מאחז).
אחים מהלשכה הישראלית של מסדר הסודות ניסו לשחזר את הטקסים של האדריכלים האפריקאים על בסיס החומרים של קראטה רפואה. קשה לומר עד כמה הם תואמים את אלה המקוריים, אבל העובדה נשארת שהמשתתפים בטקס זכו לחוויה בלתי נשכחת.
מייסד הבנייה החופשית המצרית המודרנית הוא הרוזן אלסנדרו קליוסטרו. ספק אם היה לו תואר רוזן – אבל לא צריך לבלבל את קליוסטרו וג'וזפה בלסמו. סימן בטוח לכך שאדם לא מבין דבר בבנייה החופשית המצרית: הוא מחשיב את קליוסטרו ובלסמו לאותו אדם.
אלסנדרו קליוסטרו נולד ב-1740 בתוניסיה. סביר להניח למשפחת סוחרים איטלקיים. הוא קיבל חינוך מצוין של תורת נסתר, דיבר שפות רבות, כולל עברית וערבית. אשתו היפה עשתה רושם מדהים על החברה הגבוהה של אז, כולל הנסיך פוטימקין; והיה מיודד עם הקיסרית מארי אנטואנט.
ג'וזפה בלסמו נולד ב-1743 בפלרמו, למשפחה ענייה. אולי הוא היה איזה קרוב משפחה רחוק של קליוסטרו. בלסמו דיבר רק איטלקית במבטא סיציליאני חזק, הוא דיבר שפות אירופאיות בצורה גרועה מאוד, ממש ברמה של כמה עשרות ביטויים. הוא לא ידע עברית וערבית כלל. בת זוגתו הייתה אישה מבוגרת וקמולה מאוד שלא תקשרה עם אף אחד (כנראה, היא לא ידעה שום שפות מלבד איטלקית). לבלסמו היו גם מסמכים תחת השם "ג'וזפה בלסמו", המסבירים זאת בצורה כזו ש"קליוסטרו" הוא השם הבדוי שלו.
הקוראים שלי בוודאי מכירים את תופעת ה"תאומים" – כאשר "ורקה סרדוצ'קה", "מיראז'ים" ו"Tender Mais" המזויפים הסתובבו ברחבי הארץ. וכל זה – בתקופת קיומם של הטלוויזיה, העיתונים ואפילו האינטרנט. למרות העובדה שאנשים עדיין מדמיינים איך אנסמבל של המיראז' צריך להיראות ומה לעשות.
הנה אותו "כפיל" היה הרמאי ג'וזפה בלסמו. הם הגיעו לעיר, הציגו את עצמם בתור "הקוסם הגדול אלסנדרו קליוסטרו", ואספו כסף מתושבי העיר הפתיים. כמובן, הוא לא יכול היה לרמות את בני האצולה – אבל מה שאסף מסוחרים ובורגנים הספיק לו.
אגב, אני בטוח שהמילים ש"קליוסטרו קיבל כתב יד של הטקסים של הבנייה החופשית המצרית מפלוני בשם יוסף קוסטון (או קופטון)" שייכות לו, ולא לרוזן עצמו.
שלושה מקורות ושלושה מרכיבים
אז, אילו תורות היוו את הבסיס לטקס המצרי של קליוסטרו?
קודם כל – הקבלה המעשית, שקיבל מה"בעל שם של לונדון", הרב פאלק. אחריו נשארו יומנים, ויומנים (בעלי שפע רב הרבה יותר) הושארו על ידי מזכירו, צבי-הירש מקאליש. זוהי הקבלה הקלאסית בצורתה המזרח אירופאית.
בלונדון פגש קליוסטרו את סוודנבורג (Swedenborg). סוודנבורג עצמו לא היה בונה חופשי, אבל הוא שיתף ברצון את חוויות החזון שלו והרהורים המיסטיים עם "האחים".
בין המקורות ניתן להוסיף גם את יצירת המאה ה-15 "הרמס המצרי", שבה נמתחו הקבלות בין האלים המצריים והעתיקים; אחווה בנאפולי עם חברי המסדר המצרי של אוזיריס, המרקיז מסן סברו; תקשורת במלטה עם אבירי מסדר ג'ון הקדוש (קגליוסטרו אמר כי מי שלימד אותו אישית היה פינטו דה פונסקה, ראש המסדר). "אל-טוטאס", המורה האגדי של קליוסטרו, הוא ככל הנראה דימוי קולקטיבי של מורים סופיים, חכמי קבלה וחכמים אחרים אותם פגש קליוסטרו במהלך טיול בארצות המזרח. לא פלא שאפשר לתרגם את המילה "אל-טוטאס" כ"כולם" עם מבטא אורינטלי. כל מה שקליוסטרו שמע שאינטליגנטי ומעניין, הוא הכניס לפיו של "אל-טוטאס".
כמובן גם, "קראטה רפואה". אולי חוברות של רוזנקרוסים. אבל קליוסטרו, כנראה, לא הכיר את עבודתו של קירצ'ר "אדיפוס ממצרים" – ובכלל, באופן מוזר, לקירצ'ר לא הייתה השפעה על הרוזן.
אז, בשנת 1777, קליוסטרו הצטרף בלונדון ללשכת אספרנסה המסונית.
בשנת 1778 הוא מכריז על יצירת "מערכת הבנייה החופשית המצרית". עורך את החניכות האישיות הראשונות בהאג, ולאחר מכן – באותן ערי אירופה, שבהן הוא עוצר בדרך לרוסיה.
ב-1779 הגיע קגליוסטרו לאימפריה הרוסית, ועצר במיטבה (הידועה גם כילגבה). שם, בביתו של הדוכס קליוסטרו, הוא יוצר את הלשכה הראשונה של הבנייה החופשית המצרית. כיום הטירה הזו עדיין קיימת, והאוניברסיטה ממוקמת בה.
בשנים 1779-1780 עבד קליוסטרו בסנט פטרסבורג, וניסה ליצור לשכה נוספת – אך ללא הועיל, כי הוא עורר את זעמה של הקיסרית. קצת מאוחר יותר נדבר על מה גרם לזעם הזה.
בשנת 1780 עזב הרוזן את בירת האימפריה הרוסית, ונסע דרך שטרסבורג לליון, שם הקים בשנת 1784 את מה שנקרא "לשכת האם" של הבנייה החופשית המצרית – "חכמת הניצחון". (Triumphant Wisdom)
בשנת 1791 נסע קליוסטרו לרומא כדי לפתוח שם לשכה של בנייה חופשית מצרית. עם זאת, הרוזן נעצר על ידי האינקוויזיציה, נידון לשריפה, ורק לאחר בקשות עקשניות של האצולה האירופית מסכים להחליף את עונש המוות במאסר עולם. את האוטו-דה-פה (טקס של כפרה וענישה פומבי ע"י האינקויציה) מחליפה שריפת ארכיונים (קשה להאמין שמטומטמים שירתו בוותיקן, מוכנים לשרוף את הניירות של אדם שהיה חבר בחצרות המלוכה של אירופה).
קליוסטרו כלוא במבצר, שם ב-1795 הוא מת, ככל הנראה מדלקת ריאות.
זו הגרסה הרשמית. בואו ננסה לשקול משהו מאחורי התמרים היבשים האלה.
הנוסח המצרי של קליוסטרו
בניגוד לאמונה הרווחת, הצ'ארטר המצרי שנוצר על ידי קליוסטרו לא כלל 90 דרגות. היו רק 7 דרגות בנוסח, וזה היה "מבנה-על" על פני הדרגות הסימבוליות.
אדם שכבר יש לו את הדרגה השלישית (מאסטר) של בנייה חופשית סמלית רגילה יכול לקבל לפי הסדר שיצר קליוסטרו את התארים של "תלמיד מצרי", "נוסע מצרי" ו"אמן מצרי". כמו כן, לכמה מחברי המסדר העביר קליוסטרו את ה"ארקנה ארקנום" (למרות שהוא כינה אותה "Secreto Secretorum"). משמעות שני הביטויים היא "סוד הסודות". מערכת זו (היא נקראה גם "המדרגות הנפוליטניות") כללה 4 דרגות, וסימלה את 4 השלבים של התהליך האלכימי – יצירת "אבן החכמים".
למרות שקליוסטרו הדגיש מאוד את הצורך ליצור בנייה חופשית לנשים, הלשכות שלו לא היו מעורבות. בנפרד נוצרו לשכות לגברים שהונהגו על ידי קליוסטרו (הוא נשא את התואר "הקופטוס הגדול", כלומר "המצרי הגדול"), בנפרד עבור לשכות הנשים, שנשלטו על ידי לורנזה (היא נשאה את התואר "מלכה". של שיבא"). אפילו הסינרים של הלשכות הזכרים והנשים היו שונים. גברים לבשו סינר אדום, נשים – כחול. זה מתאים לסמליות האלכימית הרגילה. בקבלה הסמליות שונה: הצבע האדום מסמל גבורה, חומרה, עולם הנשי, דחיסה, מגבלות. הצבע הכחול בקבלה הוא סמל לתפארת (יופי), רחמים, גבריות, הפצה.
הטקסים של הנוסח המצרי הם פשוטים ביותר, ספציפיים וכמעט שאינם מכילים אלגוריה. הכל בהם נאמר בעזרת אינדיקציות מדויקות. קליוסטרו מדבר על אמנות ההתקשורת עם מלאכי השרת, נבואה, ושימוש באלכימיה ספאגירית (אמנות של הצמח) כדי לשפר את הבריאות ולהאריך את חיי האדם.
לא יותר מ-13 אנשים יכלו לעבוד בלשכה של הטקס המצרי בו-זמנית. ראש הלשכה נשא את השם הסמלי "אלכסנדר" (אולי בגלל שסרפיס התנשא על שם זה), וחברי הלשכה בחרו לעצמם את שמות נביאי הברית הישנה. לאחר שנלקחו כל שמות הנביאים, נדרש לפתוח לשכה חדשה.
קליוסטרו עצמו, בנוסף לתואר "הקופטה הגדולה", נשא את השם הסמלי "אלכסנדר הראשון". ראש לשכת האם בליון נשא את השם הסמלי "אלכסנדר השני", וכן הלאה. היום הספירה המדויקת אבדה.
חברי לשכות הנשים של הטקס המצרי קיבלו את השמות סיבילים.
זעמה של הקיסרית
ידוע כי בסנט פטרסבורג לא הצליח קליוסטרו ליצור לשכה של הנוסח המצרי, למרות שהוא יזם רבים. הרוזן עורר את כעסה הזועם של הקיסרית קתרין. באמצעות לשון הרע, היא הציעה בהתמדה לקליוסטרו לצאת מרוסיה במצב בריאותי טוב, "מכל ארבעת הצדדים"…
הקיסרית עצמה כתבה שלושה קומדיות שגיחכו לקליסטרו, והורתה להעלות אותן בתיאטרון. יתרה מכך, שתיים מתוך שלוש תהקומדיות נכתבו לאחר עזיבתו של הרוזן מרוסיה. זעמה של הקיסרית היה כל כך גדול, שאפילו שבע שנים מאוחר יותר, בהתכתבות עם אחד מחברי העט האירופים שלה, היא התעניינה מה גורלו של קליוסטרו, והתלוננה ש"זה נוכל כל כך מגעיל שהיה צריך לתלות אותו. ."
אבל מה יכול היה לגרום לכעס חסר מעצורים שכזה, על אחת כמה וכמה שהקיסרית עצמה מעולם לא ראתה את קליוסטרו?
היסטוריונים צרי אופקים מנסים להסביר זאת בכך שהנסיך פוטיומקין התעניין לכאורה בלורנזה, אשתו של הרוזן. גם אם זה היה כך, לא ברור מדוע הפנתה הקיסרית את זעמה נגד קליוסטרו, ולא נגד לורנזה או "הבוגד" פוטימקין.
עם זאת, גרסה זו אינה מחזיקה מים – עד לביקורו של קליוסטרו בסנט פטרבורג, קתרין ופוטיומקין לא היו מאהבים במשך זמן רב. בנוסף, הקיסרית לא הכירה את תחושת הקנאה – ידוע שלפוטיומקין היו פילגשים רבים (אחת מהן, שאותה הציג כ"אחיינית", אפילו התגוררה בארמונו כמה שנים). הקיסרית שימשה כפטרונית מרצון על כל החברות של פוטיומקין, סיפקה להן מקומות תעסוקה של עוזרות כבוד וכדומה, ועוד יותר מכך, הקיסרית בקושי יכלה לקנא בזר נשוי בעל אמונה אחרת.
ככל הנראה, הסיבות היו הרבה יותר חמורות.
במהלך הכניסה לבנייה החופשית המצרית, היה על המועמד להישבע על "ציות ללא עוררין" לראש הצ'רטר – הקופט הגדול (כלומר, קליוסטרו וממשיכיו, אם בכלל).
רשימת האנשים שהתקדשו לקליוסטרו בבנייה החופשית המצרית בסנט פטרבורג אינה ידועה. אבל אפשר לומר שהוא בהחלט כלל את ילאגין ופוטמקין. מי עוד ירצה לעבור חניכה על ידי קליוסטרו? עם הסתברות של 99% אחוז, אפשר למנות את ניקיטה פאנין, קנאי אמיתי של הבונים החופשיים. "מסור לבונים חופשיים עד כדי טיפשות", התבדחו עליו תושבי סנט פטרסבורג חדי הלשון.
ופאנין היה החבר והמורה הטוב ביותר… של נסיך הכתר פול, שבעתיד יהפוך לקיסר פול הראשון.
כמובן, אם פול היה מקבל חניכה לנוסח המצרי של קליוסטרו, והקיסרית הייתה מגלה על כך. , אז הכעס שלה היה צריך להיות נורא. מסתבר שיורש העצר נשבע "ציות קפדני" לזר! זה ערער את עצם רעיון האוטוקרטיה.
אין זה מפתיע שהקיסרית המשיכה לעקוב אחר גורלו של קליוסטרו עד מותה, תוך שהיא מקללת אותו בכל דרך אפשרית.
הרוזן עצמו עזב את סנט פטרסבורג, כפי שייעצו לו שליחיה של הקיסרית, "לכל ארבעת הכיוונים". במילים פשוטות, ביום מסוים, על ארבעת המוצבים של העיר, המובילים לכיוונים שונים של העולם, הופיעו תיעודים שהרוזן קליוסטרו עזב את סנט פטרבורג. כמובן, לא היה בזה שום טריק – הרוזן פשוט ביקש משלושה חברים לעזור במתיחה אלגנטית.
כאשר הודיעו לקיסרית שקליוסטרו עזב את העיר באותו זמן מארבעה מאחזים, היא לא אהבה את הקופטה הגדולה אפילו יותר.
ממסריים ועד מצרים (From Egypt to Mizraim)
בסנט פטרסבורג התקיימה העבודה הפולחנית של הלשכה בארמון אלגין, והעבודה האלכימית התקיימה במרתף, שמעליו עומד כעת מה שמכונה "רוטונדה" (המכונה "ביתן עם דגל"). כמובן שבניין אחר עמד בעבר באתר הזה, שנבנה מחדש ב-1825.
בשנת 1780 קליוסטרו, כפי שכבר כתבתי, עוזב את רוסיה וחוזר לאירופה. בשנת 1784, בליון, הוא מקים לשכה שעתידה להפוך ל"לשכת האם" של כל הלשכות הלאומיות של הצ'ארטר שלו.
מה שמגיע בהמשך זה משהו חשוב מאוד להמשך הפיתוח של הנוסח המצרי של הבונים החופשיים.
בשנת 1788, בוונציה, קבוצה של סוצינים מחליטה לפתוח לשכה מסונית. לצ'ארטרים הם פונים לקליוסטרו. איך התרחשה העברת הצ'ארטר כבר לא ידוע היום. האם קליוסטרו הגיע לוונציה? או שקבוצת היוזמים הגיעה אליו? הצ'ארטרים עצמם נעלמו לאחר מכן (מה שלא מפתיע בעיר מוצפת מדי שנה), אבל עצם פתיחת הלשכה מאושרת על ידי אנשים רבים.
קליוסטרו הנפיק צ'ארטר לוונציאנים לעבודה של לשכה סמלית (שלמעשה לא הייתה לו זכות עליה), לעבודה בשלושת הדרגות המצריות של הנוסח שלו – אבל משום מה הוא לא העביר את ה-Secreto Secretorum (או (Arcana Arcanorum). ), ככל הנראה, בתקווה שעם קבלת התארים הגבוהים ביותר, האחים יופיעו אליו באופן אישי.
ב-1791, קליוסטרו נוסע לרומא, הוא נעצר על ידי האינקוויזיציה, נזרק לכלא – וב-1795 הקופטה הגדולה מת בכלא.
לאחר מותו של קליוסטרו, פרנסואה דה שפדיביין ד'ארמיסנט הופך לקופט הגדול השני. אביו היה גם בונה חופשי בולט, מייסד נוסח פילדלפיה.
הלשכות הצרפתיות של האמנה פעלו (בהצלחה מעורבת) עד 1814, אז מת ד'ארמיסנט. לא ידוע אם הוא הצליח להעביר את התואר המסוני שלו למישהו. אבל ממש בשנה שלאחר מכן, נוסח ממפיס נוצר במונטבון.
בוונציה פעלה הלשכה לפחות עד שנת 1805 – בסודיות עמוקה, כמובן, כמקובל בקרב הלשכות של הבנייה החופשית המצרית. איך אנחנו יודעים על 1805?
בשנת 1801, מהדרגות השונות שאנו מכירים כיום כטקס הסקוטי, נוצרה המועצה העליונה, שכללה 33 דרגות – 3 סמליות ו-30 "סקוטיות". הדרגה-33, שכיום מוערכת כל כך על ידי הבונים החופשיים ה"רגילים", למעשה, הייתה רק מבנה-על אדמיניסטרטיבי על הצ'ארטר בהנהגתו.
כדאי לזכור שרוב הדרגות המכונות "סקוטיים" נוצרו בצרפת, וה"סקוטלנד" שאליה הם מתייחסים היא מדינה מיסטית כמו "מצרים" של הבנייה החופשית המצרית.
ב-1805 החלה להתגבש המועצה העליונה במילאנו. מסיבה כלשהי לשנג' (Lechange) לא נלקח לשם, כמו גם כמה בונים מקומיים אחרים ממוצא צרפתי. ככל הנראה, המועצה העליונה הוקמה ממקומיים, כלומר מאיטלקים, והבונים החופשיים שנמנעה מהם השתתפותם היו כולם גולים צרפתים שחיו במילאנו.
"נו טוב!" אמר לשנג'. – "אז ניצור אמנה כזו, שעדיין לא הייתה בעולם הבונים החופשיים! אתה תזחל אלינו על ברכיך ותתחנן להתקבל!"
ובכן, או משהו כזה. המערכת החדשה כונתה "הנוסח של מסריים", וכללה בתחילה 77 דרגות. ואכן, עולם הבונים החופשיים מעולם לא ראה סולם גבוה כל כך של דרגות.
לצורך צ'ארטר הם פנו לוונציה, ללשכה שייסד קליוסטרו עצמו. וכמו שאומרים, הם קיבלו את זה. קשה לומר אם זה נכון – איש לא ראה את הצ'ארטר עצמו בזמננו.
ככל הנראה, כלל נוסח מסרים אנשים הבקיאים ביהדות ובקבלה. ניתן להניח שבין הצרפתים במילאנו היו יהודים (אי אפשר לקבוע זאת לפי שמות משפחה, שכן ליהודי צרפת יש שמות משפחה צרפתיים רגילים).
משמעות המילה "מסריים" היא בעברית "מצרים". המצרים עצמם כינו את ארצם "מיסר". היו שני "מיסרובים" – עליון ותחתון, והפרעה ענד כתר כפול – אדום ולבן, כאילו מאחד את מצרים העליונה והתחתונה.
הסיומת "-יים" בעברית פירושה מספר כפול, זוג. "מסר-יים", "שתי מצרים", או ליתר דיוק "מצרים כפולה".
בין דרגות נוסח מסריים היו למשל "נסיך חסיד", "נסיך התלמוד", "אביר חנוכה".
כמובן, אתה לא יכול לכתוב את הטקסים של 77 דרגות ביום אחד. אבל העולם המסוני, לאחר ששמע על הכנסתו של טקס חדש וחסר תקדים, הפך מודאג.
90 דרגות
חשיבות מיוחדת בבנייה החופשית היא המושג "90 מעלות". כאשר אנו נותנים את הסימן של הדרגה הראשונה, אנו שמים את רגלינו בזווית של 90 מעלות. אנו דוחים את האגודל בזווית של 90 מעלות. כן, ובהרבה מקומות אחרים תפגשו עם 90 מעלות…
צ'ארטר מסריים בהיקף של 77 דרגות החל להתפשט ברחבי איטליה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שהמסמך העתיק ביותר שהגיע לימינו הוא הדיפלומה של לשכת "ההסכמה", שהונפקה ב-1811. גם לצ'נגר (כמזכיר הגדול) וגם פייר לאסאל כ"נשיא הגדול" של האמנה מופיעים במסמך זה, כמו גם אחד מהאחים בדארייד )רק ה-"M" הראשוני מצוין בתעודה, כך שזה לא ידוע מי בדיוק, לגבי מישל או מארק, המדובר).
הלשכות התפשטו ברחבי איטליה, ממילאנו ועד נאפולי. ככל הנראה, בשנת 1811, הנהגת הצ'ארטר של מסריים לומדת מהאחים מנאפולי על קיומן של ארבע דרגות של "ארקנה ארקנום", שהיו נהוגות על ידי "מסדר אוזיריס המצרי", ואשר קליוסטרו קיבל.
החלטנו להוסיף עוד 4 מעלות לצ'רטר – יצאו 81, המספר לא זוגי. ככל הנראה, לאחר התייעצות החליטו האחים להגדיל את מספר התארים ל-90. יתרה מכך, כאמור לעיל, יש חשיבות מיוחדת ל-90 מעלות, כלומר רבע מעגל, בבנייה החופשית.
דרגות נוספות נכתבו על פני תקופה של שלוש שנים, מ-1811 עד 1813. יש להודות שהאחים כבר מיצו את דמיונם ביסודיות, ולכן גם משרות הבונים החופשיים הוענקו כדרגות. עד כמה שידוע לי, זה לא היה נהוג בעבר – אבל נוהג זה נשמר בצ'ארטרים המצריים עד היום.
עד 1813, המערכת השלמה של 90 דרגות הושלמה, ובשנת 1814 האחים בדארייד – מארק, מישל וג'וזף – לקחו אותה לפריז.
ב-21 במאי 1814 הוקמה בפריז לשכה מסונית ראשונה של נוסח מסריים עם 90 דרגות.
יוסף בדארייד הצטרף לנוסח המצרי ב-1810, ומישל בדארייד, ה"מנוע" הראשי של האמנה בצרפת, טען שהוא חבר במסדר מאז 1803 – וזו כמובן הגזמה.
הנוסח הפך מיד לנפוץ בצרפת, שם כל בונה חופשי רצה להתפאר באחיו בדרגה גבוהה יותר. והכי חשוב, ז'אן-מארי ראגון, ההיסטוריון והתיאורטיקן של הבונים החופשיים הגדולים ביותר של הבונים החופשיים, הצטרף ללשכת בנוסח מצריים.
בונפרטיסטים וקרבונרה
האנשים המתקדמים ביותר של צרפת של אז התאספו בלשכות נוסח מצריים. ראשית, בתחילה האמנה נוצרה על ידי אנשים שהיו פרו-בונפרטיסטים.
שנית, באיטליה ובצרפת החלו קרבונרים להצטרף באופן פעיל ללשכות נוסח מצריים. הקרבונרי הם אגודה סודית לפי הדגם של הבונים החופשיים, אבל עם גוון פוליטי חזק. חברי הלשכות של קרבונרי – ליתר דיוק, "חדרים", "בקתות" – קראו לעצמם "בני דודים טובים". בני דודים למי? הבונים החופשיים, כמובן!
באותה תקופה שלט בצרפת משטר מלוכני. במשטרת המלוכה דאגו מאוד מפעילות הלשכות של אמנת מצרים. היא האמינה בצדק שאויבי המלוכה, הבונפרטיסטים והרפובליקנים, מתאספים בלשכות. אמנם, בלשכות אנשים אלה סיפקו את תשוקתם לידע סודי, אך נלחמו נגד המשטר המלכותי בזמנים אחרים ובמקומות אחרים…
בשנת 1822 נערכו חיפושים בחלק מהלשכות, ובחלקם בבתי המנהיגים של האמנה. הארכיונים של כמה לשכות הוחרמו – אולם המשטרה לא מצאה בהם דבר ראוי לגינוי.
כדי להראות שפעולות המשטרה לא היו מופרכות לחלוטין, ב-8 בינואר 1823, מארק בדארייד נידון לקנס בגין הפרת סעיף הקוד הפלילי "על פגישות בלתי חוקיות". לפי סעיף זה, אזרחים לא הורשו לאסוף יותר מ-20 אנשים בחדר אחד ללא אישור מיוחד.
מכאן ניתן להסיק שלפחות 21 איש התאספו בכל פעם בלשכות של מצרייים (לדעתי במציאות קצת יותר – 25-30 איש). ומכיוון שאף לשכה לא מבטיחה 100% אחוז הגעה, ניתן להסיק מכך שהלשכה הממוצעת כללה 30-40 איש.
בית המשפט המלכותי החליט גם לפזר את "מסדר של מצריים" – ולכן עד שנת 1830 התקיימה העבודה במחתרת עמוקה.
בשנת 1830 הייתה הפיכה בצרפת. המלך החדש לואי פיליפ היה הרבה יותר ליברלי. מישל בדארייד קיבל אישור להפעיל את הלשכות ישירות משר הפנים, והמסדר יצא מהמחבוא.
אבל בינתיים כבר הונח מוקש מתחתיו – ב-1815, בעיירה הצרפתית הקטנה מונטבון, החלו אנשים מסתוריים ליצור צ'רטר לממפיס.
הצ'ארטר של ממפיס היא להתעדכן ולזכות בכתר ההובלה על חשבון הצ'ארטר של מצריים!
באביב 1815 (חלקם אף נותנים את התאריך המדויק – 30 באפריל) בעיירה מונטאובן ברחוב קאפלה מס' 70 , התאספו שני אנשים. הם היו גבריאל-מתיאו מרקוני, סוחר מקומי, ואורח מקהיר, סמואל אוני. הצרפתים כותבים את שם משפחתו כ Honis. אוני היא המילה העברית ל"תענוג" ונמצאת לרוב כשם עברי בצורה הדקדוקית "בן-אוני" או "בר-אוני" ("בן העונג"). כלומר, שמואל אוני, ככל הנראה, הוא סוחר יהודי מקהיר.
מרקוני ואוני החליטו ליצור צ'ארטר ש"יפיל" את הנוסח של מצריים. מה היה להם במלאי? ברור, כמה סודות של "אביניון אילומינטי" וצ'ארטרים אחרים של הבונים החופשיים, נפוצים בדרום צרפת. ייתכן ששמואל אוני קיבל חניכה של הבונים החופשיים באיזושהי לשכות שדה של קצינים של נפוליאון. כל זה הוא השערה שלי בלבד. לאחר מכן יספר מרקוני הבן את האגדה שמייסד האמנה היה פלוני בשם הורמוז, כומר של סרפיס שהתנצר. והאמנה בלידה נקראה "מסדר אבירי פלסטין" או "ורד וצלב המזרח". אגב, דרגת "ורד וצלב המזרח" קיימת היום.
כמובן, זה לא יותר מאגדה. אז שני חברים התנדנדו בסולם של דרגות בגובה 92 מדרגות. הדבר המצחיק הוא שכאשר ערכו רשימה של דרגות פנטזיה, למחברים כמעט לא היה מספיק. התואר ה-90 כונה "הפונטיפקס הריבוני של ממפיס", ה-92 – "הפונטיפקס הריבוני של המאגי".
לגבי התואר ה-91, הם החליטו ש"הם יחשבו על משהו אחר כך".
יחד עם זאת, מבנה צ'ארטר ממפיס היה בעל חשיבה ברורה יותר וצלול יותר ממבנה הצ'ארטר של מצריים. זאת בשל העובדה שלמחברים היו ניסיון של עשר שנים בפיתוח הצ'ארטר המצרי לנגד עיניהם, והם יכלו לקחת בחשבון את כל השגיאות ואי הדיוקים.
ב-23 במאי 1815, הלשכה הראשונה (ובמשך תקופה ארוכה היחידה) של נוסח ממפיס החלה את עבודתה תחת השם הלא מקורי מדי "החסידים של ממפיס" ("Followers of Memphis"). לאחר מכן הם התאספו, ואז נשבו בחלום, עד שלבסוף, ב-1826, הם הצטרפו לבסוף למזרח הגדול של צרפת (Grand Orient of France).
כל הזמן הזה, בנו של גבריאל, ז'אן-אטיין מרקוני דה נגר, כפי שכינה את עצמו, המשיך לעבוד על הצ'רטר.
ז'אן-אטיין נולד ב-1795, וניתן לשער שהוא היה מעורב בעבודתם של "החסידים של ממפיס" כבר מההתחלה. הוא לא היה כושי, ואפילו לא שחרחר, כפי שכותבים סופרים עלומים רבים, והוא אפילו לא נשא את הכינוי "כושי" (Negro). לאמו של ז'אן-אטיין היה כבוד אצילי, וזו העניקה את הזכות לקידומת "דה", ונשאה את שם המשפחה "דה נגר". לכן, בכל המסמכים, ז'אן אטיין כינה את עצמו "מרקוני דה נגר", והוסיף לשם המשפחה הפשוט של אביו (כנראה ממוצא איטלקי) את שם המשפחה האצילי של אמו.
החל משנת 1838, ז'אן אטיין מרקוני דה נגרה החל לעצב את עצמו "הירופנט הגדול של נוסח ממפיס" (ככל הנראה, אביו מת עד אז). סולם הדרגות של הצ'ארטר עד אז כלל 95 דרגות, ומרקוני היה מוכן להתחיל בהפצה הרחבה של המסדר בפריז.
הצ'ארטר החל להתפשט בהרחבה – אך במקביל החלו מריבות. הבונים החופשיים הרגילים החלו מיד לבלבל בין הצ'ארטרים של ממפיס ומצריים. האשמות בגניבת ספרותית הוטלו זה על זה. ההנהגה של כל צ'ארטר כתבה מאמרים שקבעו שרק בפקודתם יוכל חניך לקבל את "אור מצריים" האמיתי – ובצ'ארטרים אחרים, זיופים. הצ'ארטר של מצריים נשא את הרוזן קליוסטרו, ואילו הצ'ארטר של ממפיס הצביע על שמואל אוני ממצרים האמיתית, ולא העתיקה.
בינתיים, נפוליאון השלישי עלה לשלטון. אני מזכיר לכם אבני דרך – בשנת 1848, לואי נפוליאון נבחר לנשיא, בשנת 1852 – הוא ביצע הפיכה, שבעקבותיה הפך לקיסר.
הצ'ארטר של מצריים ניצח – כי ההנהגה שלו הייתה מורכבת מבונפרטיסטים נלהבים. ב-23 בדצמבר 1851 נאסר הצ'ארטר של ממפיס בצרפת, וחברי הלשכות נאלצו להיפגש במחתרת.
אבל כמה אתה יכול לסמוך על חסותו של הרודן הגדול – שלמעשה היה נפוליאון השלישי? המזל, כמו חיבתו, יכול להשתנות מאוד…
תחת שלטון האימפריה השנייה
אז, בשנת 1848, עלה לשלטון לואי נפוליאון, שעתיד להפוך בקרוב לנפוליאון השלישי, ולהחיות את האימפריה הגדולה. אמנת הצ'ארטר של מצריים, שכמעט כל ההנהגה שלו הייתה מורכבת מבונפרטיסטים, ציפתה מנפוליאון החדש "משיכה של נדיבות חסרת תקדים". יתר על כן, נפוליאון הראשון שימש כפטרון של הבנייה החופשית, אחיו היה הנשיא הגדול של המזרח הגדול של צרפת, ואשתו הראשונה (הקיסרית ג'וזפין) הייתה ראש הלשכה האדפטיבית הנשית. רוב המרשלים של נפוליאון היו גם בונים חופשיים.
עם זאת, דברים השתבשו תחת נפוליאון השלישי. הקיסר השתוקק לפקד לא רק על אירופה, אלא על העולם כולו. הוא ניהל כמעט בו זמנית מלחמות בחצי האי קרים, מקסיקו והודו. נפוליאון השלישי הרס את כל המרכז ההיסטורי של פריז והורה לבנות אותו מחדש כמרכז ראוי של העולם. פריז שאנו מעריצים היום היא פרי יצירתם של נפוליאון השלישי וראש עיריית פריז דאז, הברון האוסמן. לפני כן לא הייתה "פריז היפה" – אלא הייתה עיר מימי הביניים מוזנחת למדי.
עם תוכניות גלובליות כאלה, לקיסר פשוט לא היה זמן להתמודד עם בעיות מסוניות. אבל, כמו כל דיקטטור, הוא אהב סדר בכל דבר. לכן, בשנת 1862, מינה הקיסר את המרשל ברנרד מניו (Magnan) לתפקיד הנשיא הגדול של המזרח הגדול של צרפת, במטרה שהמרשל יעשה סדר בבנייה החופשית הצרפתית. אגב, בדרך כלל האחים לתפקיד הנשיא הגדול נבחרים, ולא מתמנים על ידי ראש המדינה – אבל מי יכול להתנגד לנפוליאון?
ב-30 באפריל 1862, הוציא מרשל מניו צו שהורה לכל ההתארגנויות של הבונים החופשיים של צרפת להצטרף למזרח הגדול של צרפת. הצ'ארטר של מצריים סירב לעשות זאת, פגוע מהעובדה שלא קיבל כל זכויות ופריבילגיות בלעדיות מהקיסר.
אבל הצ'ארטר של ממפיס, שעבד קודם לכן במחתרת, ניצל את הגזירה! מרקוני הגיש בקשה להצטרף למזרח הגדול של צרפת, בקשה זו נבחנה על ידי הוועדה, ובמאי 1862 התקבל הצ'ארטר של ממפיס כחבר מלא בגראנד אוריינט. נכון, מרקוני קיבל אישור לעבוד רק בשלושת הדרגות הסימבוליות הראשונות. עם זאת, ההירופאנט הגדול העלה הצעה נגדית לשנות את הנוסח כך שיוותרו לו רק 33 דרגות כדי שיוכל לשמש כתחליף "מצרי" לנוסח הסקוטי.
ההנהגה חשבה על זה… ואיך אני אגיד, בריצה קצת קדימה, שמערכת 33 הדרגות ה"מצריות" פועלת עד היום במזרח הגדול של צרפת. הוא נקרא "המסדר הגדול של מצריים" ובראשו עומד כריסטיאן פרוטין.
בינתיים בלטו בלשכה נפרדת, שנקראה "מזרח מצריים", 40 רבי בונים ממסדר מצריים, שאינם מרוצים ממדיניות ההנהגה. זה קרה בקיץ 1864. וכבר בחורף של אותה שנה הגישו עצומה לכניסה למזרח הגדול של צרפת.
בפברואר 1865, אומצו גם הם – עם אותו התנאי: לבצע עבודה רק בשלוש דרגות סימבוליות.
הנהגת המזרח הגדול חיככה את ידיה בשמחה – היא האמינה שהצליחה לאחד תחת חסותה את כל המסדרים ה"מצריים" הנוכחיים של צרפת.
עם זאת, עדיין היה מסדר של מצריים עצמאי (מייד אגיד שהוא עדיין קיים), וכן מרקוני דה נגרו, ערמומי כשועלים. ולא מוכן להשלים עם אובדן מערכת הדרגות הגבוהות.
צ'ארטרים מצריים בעולם החדש
משום מה, אמנת הצ'ארטר של מצריים לא אומץ באופן נרחב בארה"ב. אבל לנוסח ממפיס התרגלו שם! אולי זה נובע מהעובדה שתושבי היבשת החדשה רצו לקבל את כל הגדולים שבהם – אם תפוזים, אז שישה חתיכות לכל תריסר, ושהכנריות שרו בבס…
מטבע הדברים, בונים חופשיים רבים רצו לקבל את הצ'ארטר המסוני הגדול ביותר. לשכות נפרדות של ממפיס קמו במדינות שונות באמריקה.
ב-1860 או 1861, הארי סימור מסוים מארה"ב, מלח בדימוס, כנראה קצין לשעבר בצי האמריקני, פותח בהתכתבות עם מרקוני די נגר, ההירופאנט הגדול. הוא מציע למרקוני לתעל את עבודת הלשכות בעולם החדש, ליצור מקדש לאומי ולאחד תחת פיקודו את כל הקבוצות השונות הפועלות על פי הצ'ארטר של ממפיס.
אבל מה להציע לסימור? התואר ה-95 באותה תקופה כבר לא היה דבר נדיר – בצרפת, רבים הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר של הצ'ארטר, וחלקם הביאו אותה לארה"ב…
לאחר מחשבה, מרקוני מרחיב את סולם הדרגות. הוא לוקח לעצמו 97 דרגות – ההירופנט הגדול. מעתה ניתנת הדרגה ה-96 לראשי המקדשים הלאומיים.
בשנת 1862, סימור מבקר בפריז, שם הוא מקבל ממרקוני פטנט על הזכות להקים מקדש אמריקאי, כמו גם את הדרגה ה-96.
אני חייב לומר מיד שהמסמך הראשון, שבו מופיעה הדרגה ה-97, מתוארך לערך בשנת 1861 – בו חותם מרקוני כהירופנט הגדול 95:.96:.97:. המכתב היחיד שבו מופיע מרקוני כהירופנט הגדול של התואר ה-97 הוא משנת 1867. כל אלו הם פרטים חשובים שישחקו תפקיד בעתיד.
סימור מגולל פעילות תזזיתית בארצות הברית, שמקוממת את הבונים החופשיים הרגילים. לא מרוצה במיוחד היה זה אלברט פייק, שפיתח את הנוסח הסקוטי העתיק והמקובל. העובדה היא ש-34 הדרגות הראשונות של נוסח ממפיס מחליפות לחלוטין את הנוסח הסקוטי- וכמה דרגות עדיין בנויות למעלה!
נציגי לשכות אמריקאיות רגילות פונים למזרח הגדול של צרפת כדי לברר עד כמה לגיטימית התביעה של מרקוני לדרגות הגבוהות יותר. המזרח הגדול זועם – מרקוני הבטיח להם שהוא יעבוד רק בשלוש דרגות! ובמקרים קיצוניים – בדרגה ה-33! ובינתיים האחרון לא מפחית אלא מגדיל את מספר הדרגות!
המזרח הגדול של צרפת מגרש את מרקוני, אבל לא אכפת לו יותר. המעשה נעשה – הצ'ארטר של ממפיס מופץ בכל העולם. מרקוני נפטר מזקנה ב-1868.
… ב-1881 גורש המזרח הגדול של צרפת, שהחל לקבל אתאיסטים לשורותיו, מקהילת הבונים החופשיים. בארצות הברית חתם אלברט פייק על צו בעניין זה.
חתום כמפקד הריבוני הגדול של הנוסח הסקוטי וכ… ההירופאנט הגדול של נוסח ממפיס בארה"ב! במקביל, מציין את הדרגות הבאות – 33° 90° 97°.
למדתי על כך מהתכתובת של ז'אן בריקוט עם קולונל אוליך, ההירופאנט הלאומי של רומניה. המכתב לא היה על פייק, אלא על הבסיס שעליו חתום כבעלים של 97 דרגות.
אוליך השיב שהוא קיבל את הדרגה הזה בשנת 1911 (כמובן מירקר (Yarker)), ומתהדר בו בתור הירופנאט הלשעבר של הנוסח ברומניה. באותה תקופה, הלשכות הרומניות של נוסח ממפיס לא היו פעילות.
כדוגמאות לשימוש בדרגה ה-97 על ידי ההירופאנטים הלאומיים, הוא ציטט את אלברט פייק (שכשלעצמו מוזר ביותר), ואת ראש המקדש הלאומי של נאפולי, ג'אנבטיסטה פסינה.
פסינה, אגב, יהפוך להיות לאחד ממייסדי הצ'ארטר המאוחד של ממפיס ומצריים.
בנייה חופשית שולית (אוונגרדית)
אז, מייסדי הצ'ארטרים המצריים מתו – גם האחים בדאריד וגם מרקוני דה נגרה… עם זאת, הצ'ארטרים חיו והתפתחו.
בבריטניה היו באותה תקופה כמה לשכות של ממפיס ומצריים. הלשכות היו מורכבות בעיקר מיוצאי צרפת, חלקם נמלטו ממשטר נפוליאון, חלקם סוחרים שמשרדיהם היו בלונדון. בלשכות אלו ביקרו גם האנגלים…
אחד המבקרים הפעילים בלשכות אלו היה ג'ון יארקר. יארקר הצטרף ללשכה כבר ב-1854 במנצ'סטר. הוא קיבל במהירות דרגת רב בונה, ואז קיבל את הדרגות של הנוסח הסקוטי – אבל הבנייה החופשית הרגילה לא מספקת אותו.
יארקר מצטרף ללשכה בנוסח מצריים (המועצה הכללית העליונה של נוסח מצריים נוסדה בלונדון בשנת 1870), ובשנת 1871 מכהן בתפקיד הנשיא הגדול של נוסח באנגליה.
במקביל, יארקר נכנס ללשכה של נוסח ממפיס (מתי ואיפה לא ידוע), ובשנת 1872 הארי סימור מנפיק ליארקר פטנט להקמת המקדש הלאומי של ממפיס באנגליה ובאירלנד. במקביל, יארקר מקבל את הדרגה ה-96.
כך, לראשונה, השליטה על שני הצ'ארטרים המצריים מאוחד ביד אחת.
לאוהבי קוריוזים היסטוריים, אגיד שבשנת 1877 קידש יארקר את בלוואצקי (Blavatsky (הלנה בלוואצקי הייתה משוררת רוסיה)) בנוסח ממפיס-מצריים, והעניק לה את התואר "נסיכה מוכתרת" (הדיפלומה נשמרה). ובצרפת, הסוציאליסט האגדי לואי בלאו (Blanc) השתייך לנוסח ממפיס – אני חייב לומר שלאחים היו הרבה בעיות מהחברות של "המהפכן הלוהט" בלשכה… ובכן, חוץ מזה, ג'וזפה גריבלדי היה בונה חופשי נלהב- חבר הן בנוסח ממפיס והן בנוסח מצריים.
יארקר אהב את מה שמכונה בתרגום הרוסי "בנייה חופשית שולית" (שזה שגוי לחלוטין), ובמקור – "בנייה חופשית פרינג'ית". המילה פרינג' מתורגמת מאנגלית כ"שוליים". אם מתורגמים לפי משמעות, אלו דרגות נוספות של בנייה חופשית הנושאות איזשהו שיעור נוסף – תוכן היסטורי או נסתר.
יחד עם עמיתיו – מקנזי ואירווין – פיתח יארקר כמה מסדרים, שחלקם עדיין קיימים. כך למשל, זהו מסדר הענף האדום של ארי, מסדר האור (המכונה סאט-בהאי), הצ'ארטר של איסמעיל, שבו, לפי המסמכים, היו 40 דרגות … יארקר עסק גם בצ'ארטר של סוודנבורג, המבוסס על רעיונותיו של איש החזון השוודי הגדול (ראוי לזכור שהוא עצמו סוודנבורג לא היה בונה חופשי).
עם זאת, הדאגה העיקרית של יארקר הייתה הצ'ארטרים של ממפיס ומצריים. הוא ערך בשיטתיות את תיאורי הדרגות, ליקט אגדות לרובם, והעביר את אמנת הצ'ארטר לגרמניה, שם החל תיאודור רויס (Reuss) לעבוד.
יארקר היה בהתכתבות פעילה עם ראש המקדש הנפוליטני, ג'אנבטיסטה פסינה. יחד הם החליטו שמאחר שהחוקים חופפים זה לזה חלקית, עדיף לשלב ביניהם. יתר על כן, מבחינות רבות הרכב הלשכות היה מלא באותם אנשים.
מי היה אמור להוביל את הצ'ארטר המשולב של ממפיס ומצריים? יארקר ופסינה הצליחו למצוא את המועמד המושלם לכך. מועמד זה היה ג'וזפה גריבלדי, שהיה מסוני הן בנוסח של ממפיס והן בנוסח של מצריים כאחד.
גריבלדי נכנס לבנייה החופשית באורוגוואי, כאשר נאלץ לעזוב לאמריקה הלטינית.
אולם רק בשנת 1881 אוחדו הנסחים. הנוסחהמשולב ממפיס-מצריים כלל יותר דרגות מממפיס מאשר ממצריים, שכן הנוסח הראשון היה כבר מאוד מורכב וספציפי. לבסוף הוחלט שלצ'ארטר יהיו 97 דרגות, ורק להירופאנט הגדול של הצ'רטר, שניחן בכוחות עצומים, היה את הדרגה ה-97.
לא ידוע אם גריבלדי הצליח לקחת חלק לפחות פעם אחת כהירופאנט הגדול בעבודת הצ'ארטר המאוחד – בריאותו של "גיבור שני העולמות" התערערה קשות על ידי עשורים רבים של מלחמות. ג'וזפה גריבלדי מת ב-1882.
מלך פטגוניה
מי עמד בראש הצ'ארטר המאוחד של ממפיס ומצריים לאחר מותו של גריבלדי? באופן טבעי, מנהיגי הצ'ארטר רצו שאדם מצטיין ויוצא דופן יהפוך להירופאנט הגדול החדש.
בשנת 1860, ההרפתקן הצרפתי אורלי אנטואן דה טואן ביקר בקצה הדרומי של אמריקה הלטינית. שם הוא הצליח לשאת ולתת עם מנהיגי שבטי המפוצ'ה (Mapuche) האינדיאנים שהם יזכו בעצמאות, ודה טונאן יהפוך למלך שלהם. המבנה החדש שהוטבע קיבל את השם "ממלכת אראוקניה ופטגוניה". תוכנן כי הוא יתפוס מחצית טובה משטחן של צ'ילה וארגנטינה. מטבע הדברים, השלטונות של שתי המדינות לא חיכו להתפתחויות נוספות – הם עצרו את דה טונאן, פיזרו את הפרלמנט האינדיאני בעיר פרקנקו, והכריזו על מארגן הממלכה הבדלנית כמשוגע וזה גורש מהמדינה. ליתר דיוק, משתי מדינות – מצ'ילה ומארגנטינה.
דה טואן היה בונה חופשי של המזרח הגדול של צרפת. (זה כך, שימו לב).
ההונאה שתכנן באמריקה הלטינית ערערה קשות הן את הבריאות והן את מצבו הכלכלי, ולכן הוא מכר את הזכויות על "מורשת כס המלכות" להרפתקן אחר – סוחר השמפניה גוסטב לאוואר. לאוואר גם עיצב את עצמו כ"מרקיז אכילס לווארדי", והיה חבר הן בנוסח ממפיס והן בנוסח מצריים, ובאופן כללי בונה חופשי פעיל מאוד.
בשנת 1878, דה טואן עבר למזרח הנצח, וה"מרקיז לווארדי" תחת השם "המלך אכילס הראשון" כבש את "כס המלכות הארוקאני והפטגוני". הוא, כמו שאומרים, הבעלים של הרעיון לחשל את "כתר הפלדה של הממלכה הארוקאנית" (הוא עדיין קיים).
בשנת 1882, לאחר מותו של גריבלדי, עלה הרעיון למנות את "המלך אכילס" להירופאנט הגדול החדש של נוסח ממפיס-מצריים המאוחד.
זה מה שנעשה, בהצבת "המלך" 97 דרגות.
אני לא יכול להבטיח ש"המלך", שהיה אדם עשיר למדי, לא סיבסד איכשהו את בחירתו…
אחיינו של "המלך אכילס", הסופר הגדול מוריס דראון (Druon), יכול היה לכתוב על זה היטב – אבל, למרבה הצער, הוא התעניין מעט מדי בבנייה חופשית.
אכילס לווארדי שלט באראוקניה ובפטגוניה (כמו גם בצ'ארטר של ממפיס-מזרחים) עד 1902, אז עבר למזרח הנצח.
הצ'ארטר המאוחד עומד על הרגליים
"המלך אכילס" החזיק בתפקיד ההירופאנט הגדול במשך 20 שנה. המרקיז לווארדי ערך טקסים מפוארים, ביקר בלשכות שונות של הנסחים המצריים (ודרש בקביעות לשלוח אותו למזרח)… עם זאת, יש להודות שהוא לא היה תיאורטיקן.
והצ'ארטר דרש כרגע לימוד רציני.
לווארדי קיבל אישור על 97 הדרגות שלו מג'אנבטיסטה פסינה; הוא גם הקים את "המקדש הדרומי של נוסח ממפיס-מצריים" במיוחד בחישוב בשביל "ממלכת אראוקניה ופטגוניה". בשנת 1902, המלך מת משבץ מוחי – כולם ציינו שהוא סובל מהשמנת יתר.
והכוח האמיתי של הצ'ארטר עבר מזמן לבונה החופשי האנגלי ג'ון יארקר.
יארקר נולד בווסטורלנד, אנגליה, בשנת 1833, ובגיל 21 התקדש לבנייה החופשית. במהלך חייו הארוכים (יארקר יחיה 80 שנה), האח הנערץ יחייא מספר עצום של דרגות וצ'ארטרים, ייצור חדשים… אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בפעילותו בתחום הבנייה החופשית המצרית.
במהלך ביקור בארה"ב, יארקר עבר לעבוד בצ'ארטר בנוסח של ממפיס והביא אותו לבריטניה. על הדרך זכה לחניכה מאחד מיוזמי נוסח מצריים.
יתר על כן, בשנת 1871, הפך יארקר לנשיא הגדול הריבוני המוחלט של נוסח מצריים עם 90 דרגות (הוא יחזיק בתפקיד זה עד מותו ב-1913).
בשנת 1872, יארקר קיבל את תפקיד של הנשיא הגדול של נוסח ממפיס עם 96 דרגות …
אגב, מעניין לציין שבתקופתו של יארקר הייתה תקופה שבה הכירה הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה בנוסח ממפיס-מצריים – בתנאי ששלושת הדרגות הסימבוליות הראשונות של חבריה יתקבלו במסגרת שלהם.
בהמשך יקבל יארקר את הדרגה הגבוהה ביותר, ה-9 , של האחווה ההרמטית של לוקסור, הדרגה החמישית – בשם המוזר "Crown of Keter", שפירושו "כתר של הכתר" – ממסדר האור, צ'ארטר מפאפוס לבצע את מלאכת המסדר המרטיניסטי וכו' וכו'.
אבל עיקר עיסוקו היה פיתוח הנוסח של ממפיס-מצריים. יארקר כתב את הספר "The Arcane School" (על העברת מסורת מיסטית עתיקה – ניתן לקרוא את הספר כיום ברוסית), וכן את ספר הרצאות לנוסח ממפיס-מצריים. הוא גם סידר את מערכת הדרגות ככל האפשר, נתן הסבר קצר והסדיר את הסיסמאות לכל דרגה.
מיד לאחר מותו של המרקיז לווארדי, ב-11 בנובמבר 1902, נבחר ג'ון יארקר להיות ההירופאנט הגדול הקיסרי של נוסח ממפיס-מצריים עם 97 דרגות.
נכון, יארקר עצמו כבר היה אז כבן 70, ובריאותו אינה הייתה איתנה. עם זאת, הוא פעל ללא לאות לפיתוח הצ'ארטר באירופה ובעולם.
תמונת המצב של היום של נוסח ממפיס-מצריים היא במידה רבה לכשרונו הרב של יארקר.
בנוסף, יארקר הוא שמסר את הצ'רטר לתיאודור רויס, והפך אותו להירופאנט הלאומי של גרמניה.
מאז, אנשים מפורסמים רבים, אזוטריקים מובילים בעולם, חברים בנסחים המצריים. כדאי לזכור את ג'רארד אנקאוס (פאפוס), רודולף שטיינר (הוא עמד בראש המקדש הלאומי של גרמניה), רוברט אמבלין…
לרוע המזל, הבנייה החופשית האזוטרית, כמו הבנייה החופשית בכלל, ספגה אבדות אדירות במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים השמידו את הבונים החופשיים בכל מקום שידם הייתה מסגת, בספרות המתמחה יש אפילו את המונח "שואת הבונים החופשיים". באירופה מתו כ-80,000 בונים חופשיים (זה סופר רק את אלה שהוצאו להורג על ידי הנאצים בשל השתייכות לאחווה), ארכיונים יקרי ערך נשדדו. בונים חופשיים רבים הגיעו למחנות ריכוז; ומקדשים מסונים נהרסו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הבנייה החופשית באירופה החלה להתחדש באמצעות מאמציהם של רוברט אמבלין וקבוצה קטנה של אחים. עם זאת, במקביל, הבנייה החופשית האזוטרית המשיכה להתקיים באמריקה הלטינית ובארצות הברית. כמו כן, הבנייה החופשית המצרית הצליחה לשרוד את המלחמה באיטליה – למרות שמוסוליני אסר על פעילות לשכות הבונים החופשיים, הוא לא רדף את הבונים החופשיים עצמם.
כיום, הבנייה החופשית המצרית והאזוטרית מתחדשת בכל רחבי העולם. זה נובע מהתפתחות האדם המודרני. אנשים כבר לא מוצאים סיפוק בטקסים הפשטניים של הבנייה החופשית הרגילה שנשמרו מפעם של בונים מעשיים בלשכות. הבנייה החופשית האזוטרית מאפשרת לחניך לשקוע במיסטיקה העמוקה של כל מסורות העולם, בידע סודי שחוזר לימי קדם.
